אז היי. ולמה בכלל אני צריכה בלוג באתר העסקי שלי?
שאלה נהדרת. ראשית, כי אני אוהבת לכתוב. כל חיי כתבתי ואפילו סקופ קטן הייתי עיתונאית במשך כמה שנים. כן. ראיינתי את כל שחקני התיאטרון מהדרגה הראשונה, אנשי טלוויזיה, במאים ובכלל. נגעתי בכל כך הרבה אנשים עד ש.
עד שיום אחר ובלילה שקט אבא שלי נשם את נשמתו האחרונה ונקראנו כולנו לסדר.
אותו סיפחו לנהל את העסק שלו. ריפוד מטוסים. כן שמעתם נכון. קצת היה מוזר. במיוחד לי. אני
שכל חיי חלמתי ונשאבתי לעולם התקשורת וחיפשתי להתערבב בכמה שיותר, פתאום מוצאת את
עצמי נגררת לתוך המשאלה האחרונה של אבא שלי שהיה בעצם להמשיך את הבייבי שכל אהב-
העסק שלו.
לא פשוט. ובטח לא משימה פשוטה. מצאתי את עצמי אומרת כן כמו עוד הרבה דברים שעשיתי
בחיי... אבל קפצתי למים העמוקים האלה בלי אף “גלגל הצלה” ואיך לומר ? שרדתי.
אז זנחתי את הכתיבה ומצד שני איך אומרים? לכל דבר יש סיבה טובה ולא במקרה אנחנו כאן. אז
בזמן שאני מנהלת עסק גברי לחלוטין תוך כדי שאני מאבדת אבא יקר ואהוב , קרה לי משהו מוזר.
משהו אחר. אני, זו כל חיי הצהירה בכל מקום אפשרי שאין לי את זה במטבח. והאוכל הוא ממני
והלאה. אני זו שצחקה שבעלי יהיה מסכן רק בגלל דבר אחד ( לא, כי חוץ מזה אני מושלמת...) שאנילא יודעת איך לבשל. מוצאת את עצמי פתאום צופה בתוכניות בישול ללא הרף. קוראת ספרי בישול
ללא הפסקה. מנסה, מתנסה, מפענחת, בודקת, זורקת ובעיקר שואלת את הגבולות של עצמי .
התוצאה: הרים של בצק במטבח בגובה מטר, שני מטר, שלושה וארבעה. ותרוצו קדימה אם זה כי
אין סוף למספרים. ותנו לראש שלכם לדמיין מה הלך שם במטבח... ואז בעלי שהיה שלי באותה
התקופה המוזרה הזו נכנס למטבח המום מהרי ההימלאיה שמתחיל להיוצר במטבח שלנו ושואל
בתמימות: “למי כל זה? “
אני, שעד לפני רגע לא הבנתי מה קורה פה. לא באמת הבנתי שאני עושה את זה. לא באמת קלטתי מה קורה פה באורח פלא לא היתה לי גם שום תשובה הגיונית. נכון, למה. מטבח לעולם לא היה
הייעוד שלי. הבצקים לעולם לא דיברו אלי. ואפילו קפה שנאתי לעשות כי זה היה לא מכבודי משהו.
אבל אהבתי לגעת בבני אדם. לרגש. להיכנס להם ללב ולגרום להם לא לשכוח אותי
לעולם. אז ייתכן מאוד שמצאתי את הייעוד שלי? השערה. כך או כך מצאתי את עצמי בתפקיד חיי.
מכינה מרגע שאני מגיעה הביתה עד השלב שנעצמות לי לחלוטין העיניים תוך כדי זה שאני מניקה
את הבן שלי, מקלחת ומשגרת אותו למיטה עומדת על הרגליים ומכינה לגדודים שלמים הרים של
קמח חיטה,מים ושמרים. נו אז תגידו עכשיו. נשמע לכם הגיוני???
אחר כך בימים יותר קשים מערכת היחסים ביני לבין הבעל שלי אז, היו לא פשוטים. מורכבים נקרא
לזה. אבל הוא קלט משהו שאני לא הבנתי בכלל . היינו רבים המון, מתווכחים, פוגעים, נפגעים .
יומיים לפני היום הולדת שלי אני מקבלת היישר לשידת החדר מעטפה חומה. מפחיד אה? אני ידעתי מה זו מעטפה חומה. כל אחד יודע מה זה מעטפה חומה. מעטפה חומה שוות ערך לגט. לא?
ככה נונתים את זה. אשכרא מעטפה חומה.. בסדר גירושים , גירושים
אבל הלא לא ככה. ולא שנייה לפני יום ההולדת... לא פותחת. יומיים , שלושה. לא פותחת.
שהתפוצץ. שיאכל אותו כריש. אני לא פותחת נקודה. אבל הוא, זה ששיגר את המעטפה החומה
בשיא החוצפה שלו וחוסר הרגישות המשוועת שלו. לא מוותר לי. תפתחי כבר. מה יש לך?
אז פתחתי. ומהר.
טוב, שם זה היה לגמרי מה שלא ציפיתי. לא.לא. לא. לא. אין סיכוי שאני הולכת ללמוד עכשיו
קונדיטוריה אצל אסטלה במשך שנה. נו בחייאת. באמת רכשת לי את זה? ואני בכלל חשבתי ש... לא משנה.
תודה רבה. תודה מעומק הלב למציל הנשמה האבודה שלי. תודה שהבנת שאני כנראה זקוקה
לשינוי. ומהר. והכי מהר שרק אפשר. כי מסתבר ששם,עם הטיפוס הרים הזה, נשאבתי למקום
אחר. שם בעצם התאחדתי עם השמרים . שם סיפרתי את הסיפור שלי. מה זה לאבד אבא צעיר בן
53 ככה ממש באמצע החיים. ככה בלי שאף אחד ירגיש. והעולם את מנהגו נוהג ואנחנו כאן.
מחוסרים בלי אבא. אז תודה. תודה לך שזיהת. זיהת בי שגם שדמעה אחת לא ירדה ממני הנפש שלי בוכה ובמקרה הזה, בכיתי לגמרי על השמרים
ומצאתי את עצמי יושבת בכתת הקונדיטוריה.
מביטה לעבר כולם. חלקם צעירים ממני , חלקם פחות אבל אני מה כ’פת לי טוב לי . ואני דמעות.
דמעות של אושר. אשרי המאמין.
